שבוע לפני שנסעתי להודו , בפעם הראשונה ,  הצהרתי שאני למדינה המג'ויפת הזאת לא נכנס.

בסוף נשארתי שם חודשיים ועוד חזרתי כמה פעמים.

אחרי שסיימתי לכתוב את הספר "הודו ונפאל" הצהרתי, שזה הספר הראשון והאחרון שאני כותב.  נו.

קראתי פעם ראיון עם יוצר שאמר: "מי שלא מוציא את היצירה שלו החוצה, סופה שתירקב אצלו בפנים".

המשפט הזה מאוד הלחיץ אותי.

נעשיתי קשוב להשראה ויצאו כל מני דברים – אתרי אינטרנט, תמונות, מצגות.

האמת היא, שזה ממכר – יש משהו סוחף בְּיצירה שרודפת יְצירה, במיוחד כשהן מתודלקות על ידי תגובות של הקהל. אתם.

ה-מִינִי-סיפורי מסעות במצגות היו מתברר רק חימום, וסין הפכה לְזירה של הדבר האמיתי.

האתגר היה מעניין – איך להפוך את ה"קמתי – אכלתי באוצה – עוד סיני עישן לי בפרצוף – ראיתי עוד מנזר טיבטי מהמם" לסיפור עלילתי.

ואז התחיל מסע נוסף, שהיה מסע של גילוי ולמידה לא פחות מהטיול עצמו. לכתוב, לחקור, להרהר, עוד לכתוב, וחשוב לא פחות אך הרבה יותר קשה – למחוק, לנהל את העריכה, העיצוב, ההדפסה, ההפצה, לערוך קמפיינים שיווקיים, ולראות איך הספר מגיע ללבבות האנשים.

קראתי פעם ראיון עם יוצר, אחר, שאמר: "אם גרמת לאנשים לחשוב קצת אחרת בעקבות היצירה שלך, אתה יכול לפרוש".

המשפט הזה מאוד שימח אותי. יותר - לא אכתוב ספרים !

 

המסע אל "יומן סין" לא היה קל, וזו הזדמנות להודות לשותפים ולתומכים. הרשימה תהיה ארוכה, אבל לפחות תיתן לכם מושג כלשהו מה זה להוציא לאור ספר.

עידן איל, הסינולוג והמדריך שמאחורי הקלעים, נופית, רחל, תומר ונועם שקראו והעירו, יעל ניר - על עבודת העריכה הלשונית המפרה, ויותר חשוב על העריכה הספרותית – בזכותה חסכתי מכם הרבה קטעים משעממים בספר. מנהליי בעבודה – טניה בחברת גילת ויאיר בחברת פרסונל אקספלורר, על הגמישות בתנאי העבודה וההבנה - שעובד יוצר מרוצה, יוצר יותר גם בעבודה. לטריגון עיצובים על הגרפיקה, דפוס חבצלת על הנחישות, חברת בולסטאר שביצעה את אתר האינטרנט של הספר. אהד, עינב ורינה שרב – שטיינהרט-קציר ולוני כהן מפיצי הספר. לאסתר שטרייט וורצל, על הטיפים תוך כדי, ורוח היצירה והכתיבה שהצליחה להדביק אותי מאז שאנחנו נפגשים מדי פעם כבר עשרים שנה. אבי וורצל על ההשראה להשראה. לנעמה שהייתה גם כשלא הייתי מודע לזה, למיכל על סיעורי המוחות, לאחותי המעריצה מספר אחת, לאמא ואבא, שבעצם עשו טיולים קרביים עוד הרבה לִפְנֶי שאני חשבתי על הרעיון הזה ועל ה"הביאוני עד הלום וכולי". לנילי חי, על הפקת הערב והסבלנות אליי, ולמלי וכוכי. לירמי על צילום הווידאו, לגידי על צילום הסטילס, לדרורית מנהלת מינהל התרבות, ואחרון חביב לאריה ימיני, מנהל אגף התרבות, שיזם את הערב הזה. עצם העמידה שלי כאן היא מעין סגירת מעגל שהחל אי שם בימי אירועי הבמה של אגף הנוער שאריה הפיק. אריה הוא אחד מאותם אלה שהייתה להם השפעה חיובית על עיצוב דמותי, והוא כזה צנוע שהוא בטח יגיד שהוא לא מבין למה.

 
נסיים בסיסמה שגם סיימה את הספר, שאני שואל ללא הרף מהסינים – "עולם אחד חלום אחד" – סיסמת המשחקים האולימפיים. מי יתן וכל אחד יגשים חלומות וישפר, ולו קצת, משהו בעולם.
 
ו- תודה לנדב אשכר, אשר הסכים לתרום את חלקו בערב זה, ולספר לנו על סין מהזווית הייחודית שלו.